מבצע!

טוקיו: גיליון בלבד

119.00 98.00

מהמזרח באהבה

יום אחד, בעודי מטיילת עם מנור בצר ועם המדריכה המקומית שלנו הירו באומוטסנדו (Omotesando), הרחוב היוקרתי של טוקיו שידוע כ”שאנז אליזה” היפני, חצינו את הכביש בגשר עילי ולפתע הבחנו בדבר–מה משונה. מתחת לרגלינו נשרך תור ארוך ארוך — ומסודר. בזה אחר זה עמדו עשרות יפנים והמתינו למשהו. תור יפני איננו דומה לאף תור אחר בעולם. היפנים כאילו הפכו את העמידה בתור לאמנות של ממש. הם לומדים את הדרך הנכונה לעמוד בתור כבר בבית הספר היסודי ומקפידים על תרבות התורים שלהם, שהופכת את הצפיפות הגדולה בטוקיו לנעימה ולא בלתי–נסבלת. בתור יפני לא תמצאו אנשים שעומדים זה לצד זה. יש לעמוד זה אחרי זה בטור ארוך. תור יפני איננו מתעקל — אם לפתע נגמרת המדרכה ורחוב אחר חוצה את הרחוב שבו משתרך התור, התור ייפסק וימשיך בצד השני של הכביש. בתור יפני איש לא יתקדם עד שהאדם שלפניו לא יתקדם, ואיש לא יצטופף. המרחב האישי של היפנים הוא קדוש ברמה מסוימת. אין הרבה מרחב כזה, שהרי טוקיו היא עיר שבה עוברים מיליוני אנשים מדי יום במעברי החציה ובתחנות הרכבת, ולכן יש לשמור עליו באדיקות. כשעברנו ליד סוף התור באומוטסנדו שאלנו את המחכים כמה זמן עשויה להימשך המתנתם, והם ענו בנונשלנטיות: 4-3 שעות. תהיתי למה הם ממתינים בכזו סבלנות, ותשובתם הייתה מפתיעה: לסניף חדש של “מקס ברנר” שנפתח בעיר לפני כמה שבועות.
תושבי טוקיו אוהבים יותר מכול דברים חדשים. כל חודש מביא עמו את הטרנד החדש הבא שכולם חייבים לנסות. כשאני ביקרתי בעיר, בחודש מרץ האחרון, היה מדובר בקרפים. בכל פינה בעיר צצו דוכנים שמכרו קרפים מתוקים עם שוקולד ותותים ושלל תוספות, ומחוץ להם השתרכו תורים עצומים. אני משוכנעת שכעת הטרנד החדש הוא דבר–מה אחר. בניגוד לישראלים ולעולם המערבי כולו, המחפשים אחר האקסקלוסיבי, הנדיר ומה שיתר האנשים טרם “גילו”, היפנים מעריכים את חוכמת ההמונים. אם כולם הולכים לדוכן קרפים מסוים, מדובר כנראה בדוכן טוב. אם יש תור מחוץ למסעדה כלשהי, כנראה היא טובה. בשכונת גולדן גאי (Golden Gai) ראיינתי בעלים של מסעדה קטנה, שכשאיש לא בא לאכול במסעדתו הוא שילם לכמה חברים שיגיעו ויעמדו בתור מחוץ למסעדה. תוך חצי שעה היה תור מסביב לרחוב לפני מסעדתו.
תרבות התורים הזו יושבת על מצע עמוק. הקהילה, החברה המשותפת, היא דבר חשוב מאין כמוהו ביפן. החוקים והטקסים הרבים שאנו שומעים עליהם נועדו לשמר את הקהילה ואת המקום של כל אחד בתוך הקהילה. מבחוץ נראה לעתים שמדובר בחברה קפדנית עד מאוד — ואכן יש יפנים שלא מסתדרים עם הציפיות והמגבלות הקשות שמוטלות על האנשים בחברה היפנית ועוזבים את יפן — אבל הרוב מעריכים את ההקפדה על חוקים ועל מסורות שעוזרות לכולם להרגיש בנוח. זו הסיבה שהיפנים הם חשדנים כלפי זרים. הם אוהבים תיירים עד מאוד, ומוקירים כל ין שאדם זר מוציא במדינתם, אבל ברגע שאתה מנסה להפוך מתייר למקומי קמה חומה של עוינות שקשה לצלוח. החשדנות הזו נובעת מכך שכל זר שמנסה להתקבל בחברה אך מסרב ללמוד את השפה ואת התרבות לעומק מסכן למעשה את הקהילה היפנית. הלוא אין דרך לשמר את הקהילה המלוכדת הזו אלא על ידי היצמדות לחוקים המקובלים.
טוקיו, יותר מכל עיר יפנית אחרת, הושפעה מהמערב; אפילו ממדינות כמו ישראל, שכפי שאנו יודעים אינן באמת מערביות. תושבי העיר מאמצים כל טרנד עולמי שמגיע אליהם ולעתים נראה מבחוץ שהעיר אינה יפנית כלל — רשתות גדולות ושלטים באנגלית מציצים במרכזי הקניות הגדולים מכל עבר. אבל מאחורי תרבות הצריכה המקומית ומאחורי עסקי התיירות הפורחים מתחבאת תמיד התרבות היפנית והלך הרוח המקומי, שמקדש את החברה המשותפת מעל לכול.

קריאה נעימה ויוקוזו
(yokoso; “ברוכים הבאים”),
מאיה רומן

תיאור

עורכת ראשית, מטרופוליס מאיה רומן

עורכות הגיליון מאיה קולסקי, מנור בצר

2014